Home Home Sex Drugs Rocknroll
ספר לשוטר

עיתונאי אמריקאי שרוצה לעשות תחקיר על פורנו-ילדים חייב לשתף את את המשטרה בממצאיו, או ש... • 21/11/06

בעסקי הקולנוע תמיד מזהירים מפני שימוש בילדים וכלבים, כי הם עלולים לגנוב את ההצגה. גם אצל הבן החורג של הקולנוע – תעשיית הפורנו - צריך להיזהר מילדים וכלבים – ומסיבות הרבה יותר משכנעות. אפילו מגזין הרשת "סלון", שידוע בכותביו וקוראיו הליברליים, נכווה קשות – שלא לומר התפדח אנושות – אחרי שפירסם באוגוסט האחרון כתבה שכותרתה "למה אני צריכה לראות פורנו-ילדים" וחטף איום בתביעה – לא מהמדינה, אלא דווקא מכלי תקשורת אחר: ה”ניו יורק טיימס”.

הכתבה עסקה בשאלה איך ניתן לחקור את תחום הפורנו-ילדים אם החוק אוסר על כולם – כולל עיתונאים וחוקרים – לגלוש לאתרים עם תכנים כאלה. האשה שמאחורי הכתבה, העיתונאית דבי נתן, היתה מעורבת, בין השאר, בסיקור משפטם של ארנולד וג'סי פרידמן, שהורשעו כפדופילים בשנות ה-80 וסיפורם תועד בסרט "לתפוס את הפרידמנים". היא היתה הקול היחיד בתקשורת שהביע ביקורת על הרשעתם. נתן התייחסה בכתבתה לתחקיר שפורסם כמה ימים קודם לכן ב"טיימס", על הטרנדים החדשים בתחום הפורנו-ילדים ברשת. לדבריה, הכתב קורט אייכנוולד עבר על החוק בעצם הגלישה שלו לאתרים כאלה – גם אם נעשתה לצורכי מחקר בלבד.

למחרת, בעקבות מכתב מאיים מה"טיימס" הכתבה הוסרה מהאתר. עורכי "סלון" הסבירו שהנחת היסוד של נתן היתה שגויה, וישנם סעיפים בחוק שמאפשרים לעיתונאים לחקור את הנושא. הם לא הזכירו את המכתב מה"טיימס". מקריאת התחקיר של אייכנוולד מתברר שעיתונאי שרוצה לחקור את התחום חייב לחלוק עם רשויות החוק את כל המידע שאסף. תקנה זו מוכיחה את כובד הראש שבו מתייחס החוק לפורנו-ילדים. אין עוד הרבה תחומים שבהם התנאי לעבודת העיתונאי הוא הסכמה מראש להעביר את כל הממצאים לידי הממשל.

אבל הדבר הבאמת מלוכלך בכתבה של אייכנוולד הוא לא שיתוף המידע עם המשטרה, אלא הצורה שבה הוא עצמו מתאר את מה שראה. “היא יוצאת מהמקלחת כשגופה מכוסה בקצף, התחתונים ההדוקים שלה והחולצה הקטנטנה ספוגים במים וחושפים את חמוקיה" – תיאור שהיה יכול להתאים לכל סיפור אירוטי – עד שמתברר שהמתוארת היא ילדה בת תשע. כך מעמיד אייכנוולד במבחן את קוראיו במצב לא נעים: אם הם התחרמנו מהתיאור, הם פתאום קצת פדופילים. המניפולציה הזאת פורטת על העצב הרגיש ביותר בגישתנו לפורנו-ילדים, ואל ילדים כיישות מינית בכלל - החשש שמא, בסיטואציה מסוימת, גם אנחנו עלולים להתחרמן.

זהו חשש כה עמוק, עד שגם אנשים חושבים לא חושבים פעמיים לפני שהם מביעים תמיכה מוחלטת בחוקים הקובעים מה מותר ומה אסור לשמור במחשב האישי. "ככל שנוגע לסוגיית הפדופיליה, אין חולק כי יש לטפל בבעיה חמורה ונוראה זו ביד של ברזל ולא בכדי קיים בעניין זה קונצנזוס בינלאומי”, כותב עו"ד אביב אילון במדור המחשבים של Ynet.

צמד המלים "קונצזוס בינלאומי" אולי יכול להרגיע אנשים מסוימים, אבל לי הוא עושה צמרמורת. האמת המרה היא שגם אם אין קונצנזוס כזה, אף אחד לא מעז להפר את השקט כי יש "קונצזוס בינלאומי". לדוגמה: לפני כמה שנים מסר ידיד שלי, אב לשתי ילדות שהיה בהליכי גירושים מאשתו בארה”ב, תמונות משפחתיות לפיתוח במעבדה (מצלמות דיגיטליות עוד היו יקרות). היו שם תמונות של הילדות במקלחת. בעל המעבדה התקשר לשירותים הסוציאליים. האב התקשר לעורך הדין שלו. עורך הדין אמר: קח את הרגליים שלך וברח לישראל. האיש יכול היה לבחור להישאר בארה”ב, ואולי לעמוד למשפט על התעללות מינית בילדות או הפצת תמונות עירום שלהן. הוא בחר לעזוב, וקצת קשה להאשים אותו. החוק אינו מגן על אנשים כמוהו, שעלולים ליפול קורבן למזימות של שונאיהם (למשל, בן זוג שרוצה חזקה מלאה על הילדים) ולעבור עינוי דין ארוך עד שייצאו זכאים (אם בכלל).

הקוצנזוס שעליו מדבר אילון קיים רק בגלל שאנשים פשוט מעדיפים לא לחשוב על הנושא. הנה דוגמה נוספת: לפני כמה חודשים נתקלתי באתר סקס על טהרת בני הנוער. היו בו רק סרטונים של נערים ונערות בני 14-15-16 שעשו סקס אחד עם השני, ללא התערבות מבוגרים. היה מקסים. ועם זאת, לפי החוק הייתי אמורה לדווח על ממצאי למשטרה ואולי לסבך את הילדים החמודים האלה בגיהנום פלילי (סליחה רגע, דופקים בדלת).

קורט אייכנוולד
לפי אייכנוולד, הטרנד הנוכחי הוא אתרים עם תמונות של ילדים לבושים חלקית - כשפיסות הלבוש אמורות לכסות את בעלי האתר מפני תביעה. הטקסט לצד התמונות דומה לטקסט באתרי פורנו: "היא לוהטת, והיא רק בת תשע!". לטעמי, התיאור של אייכנוולד היה הרבה יותר אירוטי, אבל אותו איש לא יאשים בפדופיליה.

ניפוח התופעה של פורנו-ילדים ברשת הוא רשת הסוואה שנועדה לטשטש עובדה כואבת אחת: רוב ההתעללויות המיניות בילדים מבוצעות על ידי האנשים הקרובים אליהם. נורא נוח להציג את האנשים שמתפרנסים מהצגת התמונות האלה ברשת כיצורים שטניים, אבל אם באמת רוצים להגן על הילדים, דירוג הסכנות הוא ברור: מבוגרים באופן כללי, ובעיקר גברים, ובעיקר בני משפחה, וגם חברים של המשפחה. אם לכל אלה לא איכפת לפגוע בילד, למה שנשים בראש סולם המרושעים דווקא זר מוחלט, שמפעיל עסק באינטרנט?


  שלח/י לחבר/ה   • עוד מומלצים • עוד מיניות חיובית • [הביתה]