מה כבר אפשר לספר על המו"ל של "האסלר" אחרי הסרט "לארי פלינט – האיש והסקנדל"? אלן מקדונל, עורך לשעבר במגזין, מצא חומר לספר שלם • 15/08/06
אלן מקדונל היה עובד ממורמר במחלקת הפרסום של חנות כלבו בלוס אנג'לס כשראה יום אחד, באמצע שנות ה-80, מודעת דרושים של מגזין "האסלר" לג'וב דומה. הוא הגיע לראיון אבל לא התקבל. רק אחרי כמה שבועות, כשבר המזל שהתקבל חטף התמוטטות עצבים, מקדונל הוזמן לעבודה. הוא נשאר שם 20 שנה והגיע למשרת העריכה הבכירה ביותר במגזין.
משרדי "האסלר" בלוס אנג'לס הם טריטוריה מוכרת לכל מי שראה את הסרט "לארי פלינט – האיש והסקנדל", שחלקים גדולים שלו צולמו במקום. מקדונל, שהגיע לשם חמש שנים אחרי שפלינט נורה על ידי מתנקש והפך לנכה, אומר שהסרט מציג תמונה אמינה למדי, אבל מזכיר שפלינט היה מעורב ביצירתו ושהתוצאה נועדה מראש להחמיא לו. הסיפורים הקטנים והמלוכלכים על פלינט – למשל העובדה שהוא גובה דמי חניה מעובדי המגזין שמגיעים למשרד במכוניותיהם - לא נכנסו לתסריט אבל הם קיימים בשפע בספר שמקדונל הוציא בימים אלה, ”Prisoner of X”.
מקדונל, אומר רכילאי-הפורנו-שהפך-למבקר-ספרות לוק פורד, מתאר בהומור רב את שנות ה-80 העלובות, עם הקוקאין הזורם במסדרונות והמאניה השולטת בעסקי הסקס והתקשורת.
איך השפיעה צפייה בכ-1500 שיקופיות של בחורות עירומות ביום על חייו? “לקראת סוף התקופה הזאת הייתי מדמיין בעירום כל אשה שפגשתי, אבל אחרי שפוטרתי עשיתי מחקר וגיליתי ש-70 או 80 אחוז מהגברים שלא עובדים במגזינים כאלה עושים בדיוק אותו דבר”, הוא אומר. קשרים משמעותיים עם שחקניות פורנו ודוגמניות הוא לא יצר. "חלק מהבחורים היו מנסים, אבל כשזה כבר היה קורה, לא היית יודע אם לרחם על אלה שניסו ונכשלו או על אלה שהצליחו. כדי להיות הוגן, אציין שחלק מהעובדים הצליחו לנהל מערכות יחסים דלילות עם בחורות מתחום מהפורנו בלי להידרדר לדרמות קורעות לב ולהתערבות משטרתית”.
שלח/י לחבר/ה • עוד חינוך ולמידה • עוד סיפורים • עוד סלבריטיז • [הביתה]