אם לאדם יש זכות לראות פורנו בבית, למישהו יש זכות להביא לו את זה הביתה. נכון? עכשיו זה כבר לא כל כך בטוח • 01/11/05
ליזי בורדן לוקחת בקלות את תואר במאית ושחקנית הפורנו הכי שנויה במחלוקת בעולם. יחד עם בעלה, הבמאי והמפיק רוב בלאק, היא יוצרת סרטי פורנו לאנשים שמתחרמנים מאלימות, הכוללים סצינות אונס מבוימות ושאר תענוגות סדיסטיים ומזוכיסטיים. בשנתיים האחרונות מנסה ממשלת ארצות הברית לשכנע את בני הזוג למצוא פרנסה אחרת ולהפסיק לעשות פורנו כמו שהם ולקוחותיהם אוהבים. בינואר הם הגיעו לבית משפט בפנסילבניה עם כתב אישום בן 13 סעיפים, שמטרתו להכריח אותם לסגור את הבסטה שלהם, "אקסטרים אסוסיאייטס". אבל השופט חשב אחרת – הוא לא האמין שהממשלה צריכה להתערב במה שאנשים בוגרים רואים בפרטיות בבתיהם - וביטל את כתב האישום.
המדינה הודיעה מיד שהיא אינה מתכוונת לוותר, וכבר אז היה ברור שהערעור שתגיש ימשוך הרבה תשומת לב. התיק הזה הוא הניסיון הרציני הראשון של ממשל בוש להילחם ביצרני פורנו בבית המשפט, ועוד כישלון לא יתקבל בברכה. בשבוע שעבר החל הערעור להישמע באולם מלא אנשי תקשורת ומשפטנים. סרטיה של בורדן כנראה לא יוצגו כראיה, אבל מי שהגיע יודע היטב שגם ככה יש למשפט הזה השלכות מרחיקות לכת, ולא רק על תעשיית הפורנו האמריקאית.
מרק קרנס, עורך במגזין הרשמי של תעשיית הפורנו, AVN, יצא לסקר את המשפט וחזר עם בשורה חשובה: זה לא הולך להיות עוד דיון מתיש בשאלה מהי פורנוגרפיה, אלא דיון מתיש עוד יותר בזכות לפרטיות. אם תשאלו את נציגת המדינה במשפט, מרי מת' ביוקנן, היא היתה רוצה שבית המשפט יחזור בזמן אל שנות ה-70, ובעיקר אל המקרה של בית הקולנוע למבוגרים "פריס" במדינת ג'ורג'יה, שנסגר בצו בית המשפט העליון בדיוק באותו יום שבו שירבט אותו מוסד מכובד את ההגדרה לפורנוגרפיה לפי החוק האמריקאי - הגדרה שעליה מתווכחים עד היום.
השופטים בתיק של "פריס" קבעו כי פורנו הארדקור אינו מוגן על ידי חוקי חופש הביטוי, ולמדינה יש זכות להתערב בתכנים שמוגדרים כ"למבוגרים בלבד". כשעורכי הדין של "פריס" טענו כי לא הוכח שצפייה בפורנו מעודדת התנהגות אנטי חברתית, אמרו השופטים כי הוכחה כזאת אינה דרושה להם.
אם תשאלו את עורכי הדין של ליזי בורדן ורוב בלאק, הם היו רוצים לקחת את בית המשפט רק שנתיים אחת אחורה, אל הפסיקה שנקראת "לורנס נגד טקסס". באותו משפט הכירה סוף סוף מדינת טקסס בזכותם של אנשים בוגרים להזדיין בתחת בפרטיות בביתם. אחד השופטים באותו תיק הסביר את ההחלטה במלים: "אלה לא הימים של קולנוע פריס". אלן גלברד, משפטן שעוקב אחר המשפט של "אקסטרים" אומר כי המשמעות של פסיקת לורנס היא שערכי מוסר כאלה או אחרים אינם סיבה מספיק טובה להוציא משהו אל מחוץ לחוק. לדבריו, המדינה רוצה לחזור לימים של "פריס" כי באותה תקופה ניתנו כמה פסיקות דומות, כולן על רקע מוסרי.
עוד תקדים חשוב שמוזכר בערעור נגד "אקסטרים" הוא התיק "סטנלי נגד ג'ורג'יה", שבו נקבע כי מותר לאדם בוגר להחזיק פורנו בביתו. המדינה טוענת עכשיו שהפסיקה הזאת אינה מתירה ייצור והפצה של פורנו, ואילו "אקסטרים" טוענים כי אם לאדם יש זכות לראות פורנו בבית, למישהו יש זכות להביא לו את זה הביתה (אם מישהו נזכר לרגע בחוקי הסמים, ובאפליה המשפטית נגד סוחרים במדינות שבהן אחזקה אישית של כמות קטנה מותרת, הוא עושה את זה על אחריותו בלבד). לואיס סירקין, עורך הדין של "אקסטרים", הזכיר כדוגמה את כניסתן לשוק של הגלולות נגד הריון, בשנות ה-60. בית המשפט העליון התיר את מכירתן, אבל כמה מדינות התנגדו על רקע מוסרי ואסרו את ההפצה בתחומיהן, עד שבית המשפט התערב שוב.
אם הערעור של המדינה נגד "אקסטרים" יתקבל, הממשל יזכה שוב בחלק מהכוח שאיבד בשנים האחרונות בכל הקשור לפיקוח על תכנים שהאזרחים צורכים. במקרה כזה, הדיון לא יעסוק בזכותה של המדינה לפקח על תכנים שנמכרים למבוגרים בלבד, אלא בשאלה הסובייקטיבית איפה נמצא הגבול ומי עובר אותו. בורדן ובלאק, שמחפשים כל הזמן גבולות חדשים לעבור בהם, לא יהססו לערער לעליון אם המדינה תנצח בסיבוב הנוכחי, ואפשר להניח שהם יקבלו סיוע כבד מארגונים לזכויות האזרח. "כשהמדינה משתמשת בטיעונים מוסריים, אתה צריך לשאול את עצמך מה האינטרס שלה", אומר גלברד. למרי בת' ביוקנן, המייצגת את המדינה בערעור, יש תשובה: "האינטרס להגן על המוסר של האזרחים תקף בדיוק כמו בימים של קולנוע פריס", אמרה.
שלח/י לחבר/ה • עוד אירועים • עוד מומלצים • עוד סיפורים • [הביתה]