מסתבר שאם אתה במאי ידוע עם קבלות, מותר לך להראות סקס מפורש בקולנוע ולא להיחשב לפורנוגרף • 02/08/05
אחת הדרכים היעילות ביותר לקידום מאבקים על זכויות הפרט היא שיטת ה"למה הוא כן ואני לא". בראיון שערכתי לפני כשנתיים עם פרופ' פיטר כהן, סוציולוג הולנדי שהשפיע רבות על מדיניות הסמים בארצו, הוא אמר שאחד הטיעונים החזקים ביותר של תומכי מדיניות הסמים הליברלית היה "למה לשתייני אלכוהול מותר ולנו לא". לדבריו, הסיכוי שבית משפט יכריע נגד אפליה של מגזר מסוים גדול הרבה יותר מהסיכוי שממשלה כלשהי תחוקק, מרצונה הטוב, חוק שמגדיל את החופש של האזרחים.
שיטת ה"למה הוא כן ואני לא" שימשה החודש שמונה חברות בריטיות להפצת פורנו, בנסיונן להוריד את הדירוג שקיבלו תשעה סרטי פורנו שלהן מ-R-18 (לצפייה מגיל 18 וכולל סצינות סקס) ל-18 (לצפייה מגיל 18). סרטים בעלי דירוג R-18 יכולים להימכר רק בחנויות עם רשיון מיוחד, כלומר חנויות סקס. "ההוא שכן קיבל" הוא הבמאי מייקל ווינטרבוטום ("ברוכים הבאים לסראייבו"), שסרטו החדש "תשעה שירים" כולל סצינות סקס מפורשות - מציצות, חדירות ואורגזמות (גבריות לפחות). הסרט, שקיבל דירוג 18, הגיע לאחרונה אל ספריות הווידאו ואיש לא זרק אותו משם בגלל מינון הסקס הגבוה. אחרי הכל, מדובר באמנות, מייקל ווינטרבוטום הוא לא איזה דיק נאסטי, ו"תשעה שירים" אינו "תשע כוסיות נחדרות מאחור".
מארק קרמוד, כתב לענייני קולנוע באתר של ערוץ 4 הבריטי, סבור שהוועדה כרתה לעצמה בור כשהחליטה לא לצנזר כלל את סרטו של ווינטרבוטום, אפילו לא כמחווה עקרונית, למען יראו וייראו. חיתוכים כאלה, הוא אומר, היו מחזקים את טענתה שיש הבדל ברור בין חומרים קיצוניים שמוצגים בבתי הקולנוע, לבין כאלה שיכולים להימכר רק בחנויות סקס. הסוג הראשון הוא אמנות, השני זוהמה טהורה. לכן, ההחלטה לעזוב את ווינטרבוטום לנפשו מוכיחה דווקא את ההיפך: אמנות ופורנוגרפיה יכולים להתערבב, אם רק ירשו להן.
- תודה לתום ברגר על ההפניה
- גלריות חינם של קצומי, שחקנית ממוצא וייטנאמי-צרפתי שמשחקת ב"סודות הקאמה סוטרה", אחד הסרטים שנפסלו בערעור למועצת הדירוג של סרטי וידאו בבריטניה
שלח/י לחבר/ה • עוד אמנותי • עוד חינוך ולמידה • עוד חינם • עוד קולנוע וטלוויזיה • [הביתה]